מהי משמורת?
סוגיית אחזקת הילדים, או בשפה המשפטית "משמורת ילדים" היא הסוגייה המרכזית בדרך כלל כאשר מתקבלת ההחלטה על פירוק המשפחה ולזוג המגרש ילדים מתחת לגיל 18, או שוב, בשפה המשפטית "קטינים". על כן, על בני הזוג להתגבר על המחלוקות ועל האווירה העכורה הקיימת ביניהם על פי רוב ולקבוע, רצוי מאוד בהסכם ביניהם מי יהיה "ההורה המשמורן", או במילים אחרות, מי יהיה ההורה איתו יגורו הילדים דרך קבע, בזמן שההורה השני יהיה זכאי לפגוש בהם ולקחתם אליו במסגרת הסדרי שהייה.
השיקול היחיד שצריך לעמוד לעיניי ההורים (כפי שתמיד עומד בעיניי בית המשפט לענייני משפחה) הוא טובתם של הילדים, וטובה זו מעוגנת בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962.
https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/192_001.htm
על פי החוק, בסעיף 24 בו, רשאים ההורים להסכים ביניהם בידי מי יהיה הקטין ומה תהיינה זכויותיו של ההורה השני. בסעיף 25 לחוק נקבע כי קטינים עד גיל 6 יהיו במשמורת אמם אם אין סיבות להורות אחרת. (הילכת הגיל הרך) פרט להוראה זו אין בחוק מגבלות באשר להסדרים אותם עושים ההורים ביניהם ובית המשפט יקבל כמעט כל הסדר שכזה בתנאי שהוא עומד במגבלה האחת והיחיד.
עד לפני כחמש עשרה שנים, נהוג היה כי הקטינים יהיו במשמורתה של האם בכפוף להסדרי ראייה של האב אולם עם הגידול שחל במספר הנשים היוצאות לעבודה ורמת השתכרותן ממנה כמו גם האפשרויות אשר נפתחו הן בפני האב והן בפני האם לעבוד מביתם, חלו שינויים בהסכמי הגירושין הנעשים בין בני זוג מתגרשים, שינויים אשר אומצו בפסיקותיהם של בתי המשפט למשפחה.
כיום, שלא כבעבר אין משמורתם של קטינים עוברת "אוטומטית" לידי האם (פרט לילדים עד גיל 6) ובהעדר הסכמה בין ההורים דן בית המשפט בעניין המשמורת תוך התייחסות שווה לשני ההורים.
מהסכמי גירושין בין הורים ומפסיקותיהם של בתי המשפט למשפחה "נוצרו" מספר מאפייני משמורת בשונה מהמשמורת ה"רגילה" אשר הייתה נהוגה עד אז.
משמורת משותפת
משמורת בלעדית של אחד ההורים
משמורת מפוצלת
משמורת על פי רצון הילדים
סעיף 12 באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד עליה חתומה גם מדינת ישראל, מובטחת זכותו של ילד להביע את דעותיו בכל עניין הנוגע לו וביחוד בכל הליך שיפוטי הנוגע לו. על כן, יכול ילד בגיל המתאים להביע את דעתו בפני בית המשפט למשפחה ולבקש להיות במשמורתו של אחד ההורים. בדרך כלל יקשיב בית המשפט לדברי הילד (בתנאי שקודם לכן תתקבל חוות דעת על בגרותו של הילד) אך אין הוא מחויב להיענות לבקשתו.
גם אם נקבע, בהסכם או בפסיקת בית המשפט למשפחה כי המשמורת על הילדים תהיה בידי הורה אחד, החלטות הנוגעות להם חייבות להתקבל במשותף על פי החוק. כך הדבר בעניין חינוך הילדים, בריאותם, מקום מגוריהם וכד'. אין להורה המשמורן כל בלעדיות או עדיפות בקבלת החלטות חשובות הנוגעות לילדים וכל פעולה שיעשה ההורה המשמורן חייבת לקבל את אישור ההורה השני (למעט במקרים שאינם סובלים דיחוי).
