הכתובה – מסורת או הסכם רציני?

הכתובה – מסורת או הסכם רציני?

מהי כתובה? – הכתובה היא מסמך המפרט את התחייבויות הבעל כלפי אשתו בזמן נישואיהם או לאחר הפסקתם עקב גירושין או מות הבעל. הכתובה נחתמת ביום הנישואין ונקראת מתחת לחופה. נוסח הכתובה קבוע ומוסיפים לה את התאריך, מקום עריכת הנישואין, את שמות בני הזוג ואת הערך הכספי של התחייבות הבעל. על הכתובה חותמים הבעל והעדים לעשייתה והוא מוקראת לבאי החתונה לאחר הקידושין ולפני שבע הברכות.

מבנה הכתובה

בכתובה שלושה חלקים:

  • התחייבות הבעל לאשתו.
  • הערבויות לביצוע ההתחייבויות.
  • חתימות העדים והבעל.

למה מתחייב הבעל כלפי אשתו?

  1. מזונות לאישה – כל עוד הצדדים נשואים.
  2. תשלום דמי כתובה ותוספת כתובה – במקרה של גירושין או מות הבעל.
  3. נדוניה ותוספת נדוניה – במקרה של גירושין או מות הבעל.

כאמור, מחויב הבעל לכלכל את אשתו במהלך חיי נישואיהם.
התחייבות זו אינה כוללת מזון בלבד כי אם גם התחייבות ל"כסות" – מלבושים שעל הבעל לרכוש לאשתו ול"עונתה" – יחסי מין סדירים שהבעל מחויב לקיים עם אשתו.  

מטרה נוספת אות משרתת הכתובה היא ניסיון להקשות על הבעלים להתגרש מנשותיהם – בעל המבקש להתגרש מאשתו ידע כי יהא עליו לשאת בהוצאה לא מבוטלת.

נישואין כדת משה וישראל

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 קובע כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים." משמעות הדבר היא כי כל זוג יהודי החי בישראל יתחתן פי חוקי ההלכה היהודית על פיהם פוסקים בתי הדין הרבניים , ונישואיהם יפורקו על פי אותם חוקים. (בשנים האחרונות נמצאו דרכים אחרות להתחתן שלא דרך בתי הדין הרבניים כגון: נישואים אזרחיים בחו"ל וכד' אולם אם לזוג נולדים ילדים במהלך חייהם המשותפים עליהם להתגרש בבית דין רבני)

חלק בלתי נפרד מהליך וטקס הנישואין הדתי הוא הכתובה המוענקת כאמור על ידי החתן לכלה ועל פי ההלכה היהודית, אין הבעל יכול לחיות עם אשתו ללא כתובה "אפילו לא שעה אחת".

יודגש, כי גם אם מתדיינים בני זוג המתגרשים זה מזה בכל ענייני הגירושין (מזונות, משמורת וחלוקת רכוש)  בבית המשפט לענייני משפחה, עדיין חייבים הם להתגרש בבית הדין הרבני, ושם יועלה נושא תשלום הכתובה לאישה.

נקודת המוצא היא כי בעל הרוצה לגרש את אשתו (מינוח הלכתי) חייב בדמי כתובתה.
לעומת זה, אישה היוזמת גירושין מבעלה מוותרת על כתובתה.
במצב בו שני בני הזוג מגישים במשותף בקשת גירושין, ייטה בית הדין הרבני שלא לחייב את הבעל בתשלום הכתובה לאשתו משום שיראה באישה גורם לגירושין.

ברור כי במצב לפיו האישה מעוניינת לקבל את כתובתה והבעל מנסה שלא לשלם אותה, נוצר עימות קשה מאוד לפעמים בו כל צד מנסה להוכיח לבית הדין את צדקתו – האישה מנסה להוכיח את זכאותה לכתובה, והבעל יעשה ככל שביכולתו לעשות למנוע את זכאותה ההלכתית של האישה לה.

עילת הגירושין

בין הדין יפסוק את זכאות האישה לקבל את כתובתה על רוב לפי עילת הגירושין.

עילת הגירושין הנפוצה ביותר, של שני הצדדים היא טענת "מאיס עלי", זאת אומרת, הצד המעוניין בגירושין טוען כי נמאס לו מהצד השני.
אם לטענה זו אין סיבה, חשוב מי יוזם את הגירושין בטענה זו.
אם רצונה של האישה בגירושין מסיבה זו, יראה בית הדין הרבני בכך, על פי ההלכה וויתור של האישה על כתובתה.
אם הבעל הוא יוזם הגירושין בטענה זו, יחייב אותו בית הדין בתשלום כתובת האישה, אוטומטית כמעט.
זהו המקרה הפשוט ביותר של עילות הגירושין ומשמעותו כי צד שאינו מעוניין בנישואין, סתם כך בעיניי בין הדין הרבני, "משלם את המחיר" – האישה בוויתורה על הכתובה והגבר בתשלומה.

יש מקרים, בהם יכולה האישה לטעון כי בעלה "מאיס" עליה ובכל זאת תוכל לקבל ממנו את כתובתה.
אלו הם המקרים בהם יש לאישה "אמתלה מבוררת" – סיבה שנבדקה ונמצאה נכונה  ע"י בית הדין.
"עילות מבוררות כאלה עשויות להיות בזבזנות של הבעל ("מכלה ממונו" בשפת בית הדין) בגידה מוכחת של הבעל באישה ("רועה זונות")  ריח רע תמידי מגופו או מפיו של הבעל או אלימות פיזית ומילולית.

דין מורדת

טענה נוספת אותה עשויים להעלות שני הצדדים היא טענת המרידה: אי קיום יחסי אישות בין בני הזוג, בין שהדבר נובע מסירובה של האישה ובין מסירובו של הבעל, אישה שלא מבצעת את עבודות הבית עלולה להיחשב גם היא בעיניי בית הדין כמורדת.

אין להקל ראש בכתובה. בתי דין רבניים נוטים היום יותר מאשר בעבר לדון בתביעות כתובה וחובת תשלומה לאישה, בתוספת "תוספת כתובה" (מעין פיצויים) עלולה להתווסף להוצאות הגירושין.
בעבר הייתה נטייה, מתוך ראוותנות לשמה להרבות בסכום הכתובה בידיעה שאין לה כל משמעות כלכלית אולם כיום, מומלץ כי סכום הכתובה יהיה ריאלי או סמלי בלבד, למרות שנקבעה בפסיקתם של בתי הדין הרבניים "תקרה" מכסימלית לסכום שאותו תקבל האישה (180,000 ₪ – 360,000 ₪)

בהתאם לנסיבות, עוד נוטים בתי הדין הרבניים שלא לפסוק לאישה את כתובתה  אם הגיעה כבר להסדרים בדבר חלוקת רכוש עם בעלה, גם אם הדבר נעשה בפני ערכאה שיפוטית אחרת. (בית משפט לענייני משפחה).

המסקנה המתבקשת היא, כי בנוסף לקביעת סכום כתובה הגיוני או סמלי, יכלול כל הסכם בין הבעל לאשתו, בין אם נעשה טרם הנישואין ובין אם לאחריהם, סעיף בו האישה מוותרת על כתובתה.

למידע נוסף היכנסו לבלוג
לפרטים נוספים צרו קשר,

פוסטים אחרונים

רשתות חברתיות

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp

רוצים לדבר איתי? חייגו – 052-639-7077

או מלאו את הפרטים שלכם ואני מבטיחה לחזור אליכם במהרה.