חוק החולה הנוטה למות – נכתב לעילוי נשמתה של חברתי היקרה דליה יעל אוחנה

רבים נמנעים מלהתמודד עם השאלה "כיצד לנהוג כאשר בן משפחה חולה מאוד וסיכוייו לחיות קלושים לנוכח מחלה חשוכת מרפא".שאלה זו בסופו של יום עומדת לפתחה של המשפחה לכן, כדאי ורצוי לקבל ייעוץ מקצועי לשעה קשה זו.

עדיין קיימות מחלות שהרפואה לא הצליחה לתת להן מענה ובני משפחה נתקלים בסוגיה מול יקיריהם. האם לתת טיפול רפואי ולהאריך חיים הגם כשהצוות הרפואי מציין כי הסוף קרב וכל זאת בשל אהבת בן משפחה או בשל קדושת החיים או לקבל החלטה למניעת טיפול רפואי ולתת לטבע לעשות את שלו.

מסוף שנות ה-80 עד שנות האלפיים ואלך נכתבו פסקי דין רבים המבטאים את יחס החברה לבעיית החולה הנוטה למות. נושא זה הגיע לבית המשפט כאשר החולה או בני המשפחה ביקשו שלא להמשיך טיפול רפואי או לנתק את החולה ממכשור המאפשר המשך חיים, לדוגמא בפרשת אייל ה"פ 1141/90 (ת"א) בנימין אייל נ' ד"ר ולנסקי, בית המשפט המחוזי בדיון בבקשת חולה במחלת שרירים ניוונית במצב מתקדם להימנע מלחברו למכונת הנשמה, אם וכאשר תגיע מחלתו לשיתוק שרירי הנשימה.

הבקשה התקבלה, השופט, כתוארו אז, אורי גורן קבע בפסק דין הצהרתי כי מנהל בית חולים יהיה רשאי להביא במערכת שיקוליו את רצונו של החולה שלא לחברו למכונת הנשמה, כאשר מצבו יתדרדר.

חוק החולה הנוטה למות
חוק החולה הנוטה למות

שלושה תנאים מגבילים

ההחלטה ניתנה בשלושה תנאים מגבילים:

האחד, כי בעת ההחלטה הגורלית יהיה החולה עדיין שרוי בהכרה- החולה חייב להיות מודע למעשה בזמן אמת. משמע שאין הכרה ב"צוואה בחיים" לפיה אדם מצווה שיפסיקו את חייו כשתגיע שעתו, בכל זמן עתידי.
אין דומה צוואה בעניין רכוש לצוואה שעניינה חיים ומוות של אדם.

השני, כי ההחלטה חייבת להיעשות בעת שיתעורר הצורך בחיבור החולה למכונת הנשמה, כלומר עם תחילת תהליך שיתוק שרירי הנשימה, דהיינו עם התקרב מותו בדרך הטבע – תחילת תהליך המוות.
שיקול הדעת של הרופאים ייעשה ויופעל רק בעת שיגיע החולה למצב סופני, כאשר הראיון המנחה הוא שהארכת חיים מלאכותית אין בה אלא כדי לעכב את יציאת הנשמה.

השופט אלון מביא ציטוט מספר החסידים:”… ולפי זה אם יש דבר שגורם לנפשו שלא תצא – מותר להסיר אותו גורם ואין בכך כלום, שהרי אינו מניח אצבעו על הנר,ואינו עושה מעשה. אבל להניח דבר על הגוסס או לטלטלו מקום למקום כדי שתצא נשמתו במהרה – נראה דוודאי אסור, דהא מניח אצבעו על הנר“ מכאן מסיק השופט אלון כי כל פעולה אקטיבית שיש בה כדי להחיש את מותו של החולה – אסורה היא.
לעומת זאת ”הסרת המונע“ היא פעולה מותרת.

השלישי, כי ההחלטה תתקבל על ידי רופא בכיר.
השופט גורן מכיר בכך כי ”הפתח שנפתח על ידי שלושת התנאים האלה אינו ניתן להרחבה ככל העולה על הדעת כי גם כוחות בית במשפט וסמכויותיו… מוגבלים לאור עקרונות חוק העונשין ועקרון ”קדושת החיים“.
שני התנאים הראשונים הם תנאים מהותיים ועקרוניים, ונראה כי ראוי להחילם על כל המקרים הדומים שיתעוררו בעתיד.

התרת הפסקת חיים

צעד נוסף בכיוון התרת הפסקת חיים, הלכה הפסיקה המחוזית בפרשת "חסוי נ‘ מרכז רפואי אסף הרופא" שם פסק הנשיא גורן כי כאשר לא ניתן לתקשר עם החולה, די בתצהירים ובעדויות של בני משפחתו כדי לבסס, במידת ההוכחה הראויה, את רצונו הנטען של החולה, כי חייו לא יוארכו באופן מלאכותי.

חוק החולה הנוטה למות הינו חוק משנת התשס"ו – 2005 שמטרתו "להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות תוך איזון ראוי בין ערך קדושת החיים, לבין ערך אוטונומיית הרצון של האדם והחשיבות של איכות החיים" (סעיף 1(א) לחוק).

החוק כולל את הזכות לדרוש טיפול רפואי, להימנע ואף להפסיק מתן טיפול רפואי שכבר החל.
החוק מאפשר לאדם לקבוע מראש הוראות לגבי הטיפול בו או הימנעות מטיפול בו בעת שיהיה חולה הנוטה למות במגבלות מסוימות באמצעות מתן הנחיות מקדימות בכתב, או מינוי מיופה כוח שיוכל להחליט במקומו.

עיקרון זה מבהיר שיש להביא בחשבון צרכים של החולה והחולה בלבד: "בקביעת הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, מצבו הרפואי, רצונו ומידת סבלו הם השיקולים הבלעדיים" (סעיף 2 לחוק). נקודת מוצא של החוק היא: "חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת; לא הוכח אחרת מעבר לכל ספק סביר – יש לנטות לטובת הרצון להוסיף לחיות" (סעיף 4 לחוק).עד לחקיקת החוק אפשר היה להרשיע רופא שסייע לחולה להתאבד בהריגה לפי סעיף, 298 לחוק העונשין.

אין בטור זה להוות מתן ייעוץ משפטי כזה או אחר.